ההגנה העצמית.

סעיף 34י' לחוק העונשין, התשל"ז 1977 קובע לאמור:
"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו שלו או של זולתו; ואולם אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

פסיקת בית המשפט העליון שחילחלה אל הערכאות המשפטיות השונות קבעה 6 תנאים הנדרשים לשם הקמת וביסוסה של טענת ההגנה העצמית, ואלו הם:

"ראשית, קיומה של תקיפה שלא כדין; שנית, קיומה של סכנה מוחשית לפגיעה בחייו, בחירותו בגופו או ברכושו, של האדם המתגונן או של זולתו; שלישית, מיידיות, דהיינו – על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מיידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה (ענין אלטגאוז, פסקה 13): רביעית, שהאדם המתגונן לא "הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים"; חמישית, נדרשת פרופורציה, "יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה" (שם); שישית, קיומה של נחיצות, קרי – טענת הגנה עצמית תקום לו לאדם רק כאשר לא היתה לו אפשרות להדוף את התקיפה בדרך אחרת, פחות פוגענית." (פסקה 162 לע"פ 4784/13 ניר סומך נ' מדינת ישראל).
הגם שכדי לעורר את טענת ההגנה העצמית די לו לנאשם לעורר הסייג על מנת להעביר הנטל אל המדינה כדי שזו תנסה להסיר הספק להתקיימות ההגנה העצמית, הרי שהתקיימות 6 התנאים שיאפשרו לנאשם הגנה עצמית שתסיר ממנו אחריות פלילית למעשהו, גם אם הוא הואשם ברצח אינה דבר פשוט.
הבה ניטול דוגמא לפיה אדם מותקף באגרופים לפניו על ידי אדם גברתן במגרש חנייה כשקיימת לאדם המותקף אפשרות נסיגה מהמקום, אך המותקף בוחר ל"החזיר" במכות אגרוף לגברתן, האם עומדת לו טענת הגנה עצמית? התשובה קרוב לוודאי תהיה שלילית למרות שאותו גברתן תקף אותו שלא כדין על אף הסכנה המוחשית שבה היה נתון גוף המותקף, שכן למותקף היתה אפשרות נסיגה מן המקום והוא בחר שלא לעשות כן ולכן תנאי המיידיות אינו מתקיים. כשמעבר לכך אף תנאי ה"נחיצות" אינו מתקיים כיוון שדרישת הנחיצות נבחנת באופן אובייקטיבי ויש לשאול מה היה לו למותקף להגיב במספר מכות אגרוף לגברתן? ואולי ניתן היה להסתפק במכת אגרוף אחת על מנת להפסיק או לנטרל הסכנה, מצד אותו גברתן? ואולי אף לדקדק עימו ולטעון שמא גם דחיפת הגברתן היתה מספיקה כשמכת אגרוף היתה תגובה קיצונית מדי?!

ומה עם ניטול דוגמא אחרת, לפיה אותו מותקף לא היה יכול לסגת מן המקום כלל שכן אירוע תקיפתו היה בתוך מעלית סגורה כשפתחה חסום מכיוון שבפתח המעלית עמד אותו גברתן שחסם את יציאת המותקף מן המעלית? האם גם אז "החזרת" מכות אגרוף לפרצופו של הגברתן יוכלו לחסות תחת ההגנה העצמית?

דומה שאם בית המשפט ישתכנע כי למותקף לא היתה כל ברירה אחרת אלא לפעול באופן שפעל על מנת לאפשר לו לצאת מן המעלית כשתגובתו האלימה פסקה מייד משהתאפשר לו לצאת מן המעלית בביטחה, קיים סיכוי סביר של ממש שתעמוד לו טענת ההגנה העצמית.

לא בכדי קבע בית המשפט העליון:
"דקדקנות – כן; דווקנות – לא; וכל מקרה לגופו. לא מחשב ואריתמטיקה, אלא שכל ישר ואנושיות טבעית. דברים אלו יפים להלכה, אך קשים למעשה, ההבדל בין מעשה נחוץ למעשה שאינו נחוץ הריהו (כדברי השופ מ' חשין בענין אחר ובהקשר אחר) "דק-מכל-דק, דק – על דק, דק – עד – אין – נבדק" (רע"א 7504/95 יאסין נ' רשם המפלגות פ"ד נ (2)74,45 (1996))
מחד גיסא, יש לבחון את פוטנציאל הנזק הגלום במעשיו של הנתקף; ככל שפוטנציאל הנזק גדול יותר, כן תגבר נטייתנו לדקדק עימו בבחינת נחיצות המעשה. מאידך גיסא, יש לבחון את מידת מוחשיותה ומידותיה של הסכנה הנשקפת לנתקף; ככל שהסכנה מוחשית ומיידית יותר, כן תפחת נטייתנו לדקדק עימו בבחינת נחיצות המעשה…"
(סעיף 184 לפס"ד ניר סומך).

אין במאמר זה כדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.