בשנים האחרונות אנו עדים למגמה ברורה של החמרה במדיניות הענישה שמוביל בית המשפט העליון, וזאת כמעט בכל תחום עבירה – החל מעבירות מין, סמים, נשק ואלימות, ועד לעבירות רכוש. למעשה, המגמה משתרעת על פני כל הקשת הפלילית.
השאלה האם החמרה בענישה אכן מצליחה לצמצם את ממדי הפשיעה מלווה את עולם המשפט והאקדמיה מזה עשרות שנים. נכתבו מחקרים אין־ספור, הוקמו ועדות רבות והתקיימו דיונים מעמיקים בסוגיה זו, שחשיבותה אינה מתמצה רק בהיבט המשפטי של ענישה ותגמול, אלא משליכה גם על שיעורי החזרתיות בעבירות וההשפעה החברתית הרחבה על הציבור.
כך למשל, סביב חקיקתו של תיקון 113 לחוק העונשין התעורר ויכוח עקרוני: מצד אחד נטען כי התיקון יצר אחידות ויציבות בגזרי הדין, באמצעות קביעת קריטריונים ברורים לשקלול חומרת העבירה, אשמו של הנאשם, מנעד הענישה והמיקום בתוכו. מנגד, יש הטוענים כי בכך צומצמה יכולתו של בית המשפט להפעיל שיקול דעת עצמאי וגמיש בהתאם לנסיבות הייחודיות של כל נאשם וכל מקרה.
במבט רחב יותר, מחקרים קרימינולוגיים מצביעים על כך שהקשר בין רמת החומרה של הענישה לבין רמת הפשיעה בפועל אינו חד וברור. יש המראים כי דווקא ודאות הענישה ויעילות מערך האכיפה הם אלו שממלאים תפקיד מכריע בהרתעת עבריינים, הרבה יותר מעוצמת העונש כשלעצמה.
