תופעת תלונות השווא הפכה בשנים האחרונות ל"מכת מדינה" של ממש, כאשר אנשים נורמטיביים מוצאים את עצמם לפתע בצד הלא נכון של החוק, לא בגלל שביצעו עבירה, אלא בגלל שמישהו החליט להשתמש במשטרה ככלי לניגוח אישי. השימוש הציני הזה במערכת האכיפה נפוץ במיוחד בסכסוכי גירושין מכוערים, סכסוכי שכנים או יריבויות עסקיות. עבור הקורבן, מדובר בסיוט מתמשך: מעצר פתאומי, חקירות משפילות, הרחקה מהבית או מהילדים, וכתם חברתי ומקצועי שקשה להסיר. אך חשוב לדעת – המערכת המשפטית אינה עיוורת לכך, והחוק הישראלי רואה בחומרה רבה ניצול לרעה של הליכי חקירה ומשפט.
כעורך דין פלילי המייצג נאשמים וחשודים רבים שנקלעו לסיטואציה הזו על לא עוול בכפם, אני רואה מקרוב את הנזק העצום שנגרם. יחד עם זאת, אני גם עד למגמה של שינוי. אם בעבר המשטרה נטתה "להחליק" תלונות שהתבררו כשקריות ולסגור אותן בשקט, הרי שכיום, באמצעות ייצוג משפטי נכון ועקשני, ניתן להפוך את הקערה על פיה. לא רק שניתן לנקות את שמו של הקורבן לחלוטין, אלא שניתן להביא לכך שמגיש התלונה הכוזבת ישלם מחיר כבד – הן במישור הפלילי (עונש מאסר או עבודות שירות) והן במישור האזרחי (פיצויים כספיים גבוהים). המאמר הבא נועד לעשות סדר ולתת תקווה למי שמרגיש שהקרקע נשמטת תחת רגליו בגלל עלילה.
ההיבט הפלילי: מה אומר החוק על מסירת מידע כוזב?
חוק העונשין הישראלי מתייחס בכובד ראש למעשים של שיבוש הליכי משפט ומסירת הודעות כוזבות. סעיף 243 לחוק העונשין, שעניינו "ידיעות כוזבות", קובע כי אדם המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית ידיעה על עבירה, כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, צפוי לעונש של עד 3 שנות מאסר. אם העבירה שעליה דווח היא פשע (עבירה חמורה יותר), העונש המקסימלי עולה ל-5 שנות מאסר. הסעיף הזה נועד להגן על הציבור ועל המשטרה מפני בזבוז משאבים יקרים על חקירות סרק, ומפני הפגיעה האנושה בחירותו של אדם חף מפשע.
מעבר לסעיף הספציפי של ידיעות כוזבות, במקרים חמורים יותר, ניתן להאשים את מגיש התלונה בעבירה של "בידוי ראיות" לפי סעיף 238 לחוק העונשין, שהעונש בגינה הוא עד 5 שנות מאסר. זה קורה כאשר המתלונן לא רק מספר סיפור שקרי, אלא גם מזייף מסמכים, שותל ראיות או מביים זירת עבירה כדי להפליל את הקורבן. המשמעות היא שהמחוקק נתן בידי מערכת המשפט כלים דרמטיים להעניש שקרנים. האתגר, כפי שנראה בהמשך, הוא לגרום למשטרה ולפרקליטות להשתמש בכלים הללו ולהעמיד לדין את המתלונן, ולא רק להסתפק בסגירת התיק נגד הנילון.
מהלכה למעשה: הענישה בבתי המשפט
בפועל, בתי המשפט בישראל מתחילים להראות אפס סובלנות כלפי תלונות שווא, במיוחד כאלו שהובילו למעצר שווא של חפים מפשע. כאשר מוגש כתב אישום נגד מתלונן שקרי, השופטים נוטים לגזור עונשים מוחשיים. טווח הענישה נע בין מאסר על תנאי וקנסות כבדים במקרים הקלים יותר, ועד לעבודות שירות ומאסר בפועל מאחורי סורג ובריח במקרים החמורים, בהם העלילה גרמה נזק בלתי הפיך או נמשכה לאורך זמן. השיקולים לעונש כוללים את המניע לתלונה (נקמה, בצע כסף), מידת התכנון המוקדם, והנזק שנגרם לקורבן.
דוגמה בולטת מהשנים האחרונות היא החמרה בענישה כלפי נשים או גברים המגישים תלונות שווא על אלימות במשפחה או עבירות מין ככלי טקטי בהליכי גירושין. בתי המשפט מבינים שתופעה זו לא רק פוגעת בבן הזוג המואשם לשווא, אלא היא פוגעת בראש ובראשונה בקורבנות האמת, שקולם נחלש בגלל ריבוי תלונות הסרק. לכן, האינטרס הציבורי מחייב ענישה מרתיעה. עם זאת, הדרך להרשעת המתלונן דורשת איסוף ראיות מדוקדק ונחישות משפטית, שכן המערכת לא ממהרת לפתוח חזית מול מי שהגיע אליה כ"קורבן".
הזירה האזרחית: פיצוי כספי כעונש מרתיע
לצד ההליך הפלילי, שהוא עניינה של המדינה מול העבריין, עומד לרשות קורבן העלילה כלי עוצמתי לא פחות: התביעה האזרחית הנזיקית. הגשת תלונת שווא במשטרה מהווה עוולה של "נגישה" (שימוש לרעה בהליכי משפט) ועוולה של "לשון הרע". החוק איסור לשון הרע מאפשר לתבוע פיצויים של עשרות אלפי שקלים ללא הוכחת נזק (פיצוי סטטוטורי). אולם, במקרים של תלונות שווא שהובילו למעצר, אובדן ימי עבודה, הוצאות משפטיות ופגיעה בשם הטוב, הנזק הוא ממשי וניתן לכימות בסכומים גבוהים הרבה יותר.
ניהול הליך אזרחי נגד מגיש תלונת השווא הוא לעיתים ה"עונש" האפקטיבי ביותר. פגיעה בכיסו של המעליל משמשת הרתעה חזקה וגם מספקת פיצוי מסוים על הסבל שעבר הקורבן. פסקי דין רבים חייבו מתלונני שווא לשלם מאות אלפי שקלים לנילונים. כדי להצליח בתביעה כזו, יש צורך ב"ראיית זהב" או בהחלטה משטרתית ברורה שהתיק נסגר מחוסר אשמה. כאן נכנס לתמונה תפקידו הקריטי של עורך הדין הפלילי, שדואג בשלב הראשון לנקות את התיק הפלילי בצורה כזו שתסלול את הדרך לתביעה האזרחית.
חשיבות סגירת התיק בעילת "חוסר אשמה"
רבים טועים לחשוב שאם המשטרה סגרה את התיק, הסיפור נגמר. אולם, ישנו הבדל תהומי בין סגירת תיק מחוסר ראיות לבין סגירה מחוסר אשמה. סגירה מחוסר ראיות משאירה רישום משטרתי, מעין "כתם" שמרמז כי המשטרה עדיין חושדת אך לא הצליחה להוכיח. רישום זה מונע הגשת תביעה אזרחית אפקטיבית ומקשה על דרישת העמדה לדין של המתלונן. לעומת זאת, סגירה בעילת "חוסר אשמה" קובעת פוזיטיבית שהאדם לא ביצע את העבירה ושמדובר היה בתלונת שווא.
שינוי עילת הסגירה הוא הליך משפטי בפני עצמו הדורש מומחיות. עו"ד אדי אבינועם פועל מול קציני החקירות והתביעות כדי להוכיח, על בסיס הראיות בתיק, כי לא רק שאין ראיות להרשעה, אלא שיש ראיות לכך שהתלונה הייתה שקרית מיסודה. הצלחה בהליך זה היא המפתח לכל צעדי ההמשך: היא מנקה את הרישום הפלילי לחלוטין (תעודת יושר נקייה), והיא מהווה את הבסיס המוצק ביותר להגשת תביעה נגדית ודרישה מהמשטרה למצות את הדין עם מגיש התלונה הכוזבת.
